Well this has been waiting to be written for weeks now, and due to perfectionism, working simultaneously on my Hamsa order and getting together a sale of my work, it just keeps getting postponed, and handwritten drafts all over the place! So here it is now and , gosh I really hope it helps.
1. First and hardest part, admittedly: take care of your own needs, find empathy for yourself, with meditation, Remembrance or a friend who's really got empathy skills down! On a regular basis you constantly get nourished. Because as Marshall Rosenberg puts it: Just as a mother needs nourishment in order to breast-feed, so we all need empathy in order to give it. Then, when that moment comes you can take an in- breath, center yourself and continue...
2. Presence - one thing I've learned, you cannot BE with your child and other tasks at the same time, it just doesn't work. Tom (my son aged 10) - came back in a bad mood from his dad's - head down, tears in eyes, held back. Trying to figure out what was wrong I'm also doing the dishes moving around the house, thoughts of future tasks running through my head. Then a voice inside says stop - just sit and BE with your child. I go to the sofa , sit down and even tho' he's still at the computer , he can sense I am there totally with him. An upgrade of that is actually sitting side by side, hugging, looking into one another's eyes.
3. Ask - now this is tricky. Because most people are trained/taught to ask: WHY? oh oh irrelavant question. Somehow WHY implies wrongness, blame and is generally so open - ended it leaves the child groping around for an answer and confused.
Instead : " So, sounds like you're angry, am I right?"
"YES!" he cries.
"Can you tell me what happened?" Looking for clues and information
" NO! you ask"! he replies.
Slowly unraveling the story, I say: So, you were upset because you wanted this present and received something else?
"Yes!"
The issue is not important- and there's really no need to try and solve anything, because we can't or even don't need to, bend reality for our kids; it's the child's experience of being Seen, Heard and Witnessed that creates relief and helps the child move on - and you, the parent get on with your day! Seriously, life, with children in particular, is a series of incidents large and small, that call to us the parents to soothe, heal and empower our kids, amidst the rest of our duties and callings. The best we can do, from my experience , is to offer them our presence, our empathy and our understanding.
There are lots of ways to learn Empathy skills - one on one lessons with me, NVC Academy and finding a trainer in your area through The Center for Nonviolent Communication.
Would love to hear from your experience.
First 10 people to comment will receive by mail an original "Light Bird" !
כשאתם לא יודעים מה לומר או טיפים לתקשורת עם ילדיכם ברגע מאתגר
למעשה, כל הטיוטות בכתב יד לרשימה הזו נכתבו בעברית ואז, התיישבתי לכתוב אותו ויצא לי באנגלית! זו כנראה המהות שלי, הדואליות של השפה ושני המקצועות או יותר נכון לי לקרוא להם הדרכים שאני נקראת ללכת בהם בחיי : דרך הביטוי במתכת ויצירת עדיים לבית ודרך העזרה שאני מציעה להורים שרוצים לשכלל את יכולות התקשורת עם ילדיהם...
אז הנה כמה טיפים איך לתקשר עם ילדיכם ברגע מאתגר (במקרה הזה , רגע מאתגר שלו)
1. זה אולי יישמע קצת פלצני אך אני מאמינה בזה בכל ליבי: תדאגו קודם כל לצרכים הרגשיים שלכם. ברצינות. כהורים, ובפרט אמהות, (סליחה אבות - רוב הזמן הם נמצאים איתנו (-: ) אנו נדרשים יום יום שעה שעה לתת לילדינו, בעיקר ברמה הנפשית. רופא הילדים האמריקאי ד'ר ביל סירס אומר: " תינוקות וילדים צעירים הם אנשים קטנים עם צרכים גדולים!" ואכן, הם יעשו הכל כדי לענות על הצרכים הללו ודחיית סיפוקים מהם והלאה - בהתאם לגיל, כמובן. ומה איתנו? כפי שמציין ד'ר מרשאל רוזנברג : כשם שאם מניקה זקוקה להזנה - כך , כדי שנוכל להעניק אמפתיה , אנחנו צריכים לקבל אותה. תמלאו את המצבורים שלכם על בסיס קבוע, בין אם במדיטציה, הקשבה אמפתית מחבר/ה , כתיבה או טיפול. ואז , כשרגע האמת מגיע יש מאיפה לשאוב את הכוחות...
2. נוכחות - אם יש משהו שלמדתי ,בעיקר מילדיי, זה שאי אשפשר להיות עם ילדינו ועוד 20 פרויקטים בעת ובעונה אחת, זה פשוט לא עובד:
בני, כמעט בן 10, חזר הביתה יום אחד במצב רוח רע - ראש מושפל, עיניים מלאות דמעות, משתדל להחזיק את הכל הפנים, אך אני שומעת בקולו את הדמעות. תוך כדי סידורי הבית והרשימה-הבלתי-נגמרת-של-דברים-שאני-צריכה-לעשות שרצה לי בראש, אני מנסה לברר איתו מה העניין. ואז, קול בפנים אומר לי : עצרי, עזבי הכל ותהיי עם בנך. מתיישבת על הספה, הוא על המחשב עם הגב אליי - אך חש שאני שם.( שדרוג של זה: ישיבה יחד על הספה ולהיות בקשר עין)
ואז:
3. לשאול. וכאן הלמידה העיקרית שלנו. כי בתרבות שלנו הורגלנו/למדנו לשאול "למה?" אופס שאלה לא רלוונטית. כי השאלה "למה?" בהרבה מהמקרים נושאת עמה מטען של אשמה, או "לא בסדר". כמו כן, זו שאלה כל כך פתוחה שהיא מותירה את הילד הרבה פעמים אבוד , בלי יכולת לדלות תשובה מתוכו.
במקום, אני שואלת/מציינת:
"אז תום, נשמע שאתה כועס, זה נכון?"
"כן!!"
" אתה יכול לספר לי מה קרה? "
"לא! תשאלי את !"
אחרי מה שנשמע כמשחק 21 שאלות ,הסיפור לאט לאט מתגלה ואני שואלת לבסוף:
"אז , היית מאוכזב, כי רצית את המשחק ההוא ואבא קנה לך משהו אחר?"
"כן!"
הסיפור לא משנה, הוא משתנה רק בוריאציות קלות. אנחנו לא יכולים, והרבה פעמים לא מוכרחים לפתור או לכופף את המציאות לרצונותיו של הילד. מה שחשוב כאן זו החוויה של הילד- שרואים, שומעים ומבינים אותו - ללא שיפוט, ובמילה - אמפתיה- שיוצרת הקלה ועוזרת לילד (ןגם לנו, אגב) לזוז הלאה.
כל המהלך הזה לקח פחות מעשר דקות והמשכנו את יומנו בשמחה. עד הפעם הבאה.
וברצינות, חיי היום יום שלנו מלאים ב"אירועים" גדולים כקטנים, שבהם אנחנו ההורים נקראים, להקל, לרפא ולהעצים את ילדינו. הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות, מניסיוני, הוא לההעניק לילדינו את הנוכחות, האמפתיה וההבנה שלנו. גם הקשר והאמון בינינו גדל וגם, אני מאמינה, הם ילמדו לתת את אותן איכויות הלאה לכשיגדלו.
יש כמה דרכים ללמוד כישורי הקשבה אמפתית:
איתי, בשיעורים אחד על אחד תפורים למידותיכם, ובקבוצות למידה קטנות בהנחייתי. כמו כן, ישנן מגוון של סדנאות ב"מיתרים" - הבית ממנו אני צמחתי.
האם המאמר הזה תרם לכם? מה עובד בשבילכם? אשמח לשמוע. "ציפור האור" פרי יצירתי במתנה לחמש התגובות הראשונות.
אז הנה כמה טיפים איך לתקשר עם ילדיכם ברגע מאתגר (במקרה הזה , רגע מאתגר שלו)
1. זה אולי יישמע קצת פלצני אך אני מאמינה בזה בכל ליבי: תדאגו קודם כל לצרכים הרגשיים שלכם. ברצינות. כהורים, ובפרט אמהות, (סליחה אבות - רוב הזמן הם נמצאים איתנו (-: ) אנו נדרשים יום יום שעה שעה לתת לילדינו, בעיקר ברמה הנפשית. רופא הילדים האמריקאי ד'ר ביל סירס אומר: " תינוקות וילדים צעירים הם אנשים קטנים עם צרכים גדולים!" ואכן, הם יעשו הכל כדי לענות על הצרכים הללו ודחיית סיפוקים מהם והלאה - בהתאם לגיל, כמובן. ומה איתנו? כפי שמציין ד'ר מרשאל רוזנברג : כשם שאם מניקה זקוקה להזנה - כך , כדי שנוכל להעניק אמפתיה , אנחנו צריכים לקבל אותה. תמלאו את המצבורים שלכם על בסיס קבוע, בין אם במדיטציה, הקשבה אמפתית מחבר/ה , כתיבה או טיפול. ואז , כשרגע האמת מגיע יש מאיפה לשאוב את הכוחות...
2. נוכחות - אם יש משהו שלמדתי ,בעיקר מילדיי, זה שאי אשפשר להיות עם ילדינו ועוד 20 פרויקטים בעת ובעונה אחת, זה פשוט לא עובד:
בני, כמעט בן 10, חזר הביתה יום אחד במצב רוח רע - ראש מושפל, עיניים מלאות דמעות, משתדל להחזיק את הכל הפנים, אך אני שומעת בקולו את הדמעות. תוך כדי סידורי הבית והרשימה-הבלתי-נגמרת-של-דברים-שאני-צריכה-לעשות שרצה לי בראש, אני מנסה לברר איתו מה העניין. ואז, קול בפנים אומר לי : עצרי, עזבי הכל ותהיי עם בנך. מתיישבת על הספה, הוא על המחשב עם הגב אליי - אך חש שאני שם.( שדרוג של זה: ישיבה יחד על הספה ולהיות בקשר עין)
ואז:
3. לשאול. וכאן הלמידה העיקרית שלנו. כי בתרבות שלנו הורגלנו/למדנו לשאול "למה?" אופס שאלה לא רלוונטית. כי השאלה "למה?" בהרבה מהמקרים נושאת עמה מטען של אשמה, או "לא בסדר". כמו כן, זו שאלה כל כך פתוחה שהיא מותירה את הילד הרבה פעמים אבוד , בלי יכולת לדלות תשובה מתוכו.
במקום, אני שואלת/מציינת:
"אז תום, נשמע שאתה כועס, זה נכון?"
"כן!!"
" אתה יכול לספר לי מה קרה? "
"לא! תשאלי את !"
אחרי מה שנשמע כמשחק 21 שאלות ,הסיפור לאט לאט מתגלה ואני שואלת לבסוף:
"אז , היית מאוכזב, כי רצית את המשחק ההוא ואבא קנה לך משהו אחר?"
"כן!"
הסיפור לא משנה, הוא משתנה רק בוריאציות קלות. אנחנו לא יכולים, והרבה פעמים לא מוכרחים לפתור או לכופף את המציאות לרצונותיו של הילד. מה שחשוב כאן זו החוויה של הילד- שרואים, שומעים ומבינים אותו - ללא שיפוט, ובמילה - אמפתיה- שיוצרת הקלה ועוזרת לילד (ןגם לנו, אגב) לזוז הלאה.
כל המהלך הזה לקח פחות מעשר דקות והמשכנו את יומנו בשמחה. עד הפעם הבאה.
וברצינות, חיי היום יום שלנו מלאים ב"אירועים" גדולים כקטנים, שבהם אנחנו ההורים נקראים, להקל, לרפא ולהעצים את ילדינו. הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות, מניסיוני, הוא לההעניק לילדינו את הנוכחות, האמפתיה וההבנה שלנו. גם הקשר והאמון בינינו גדל וגם, אני מאמינה, הם ילמדו לתת את אותן איכויות הלאה לכשיגדלו.
יש כמה דרכים ללמוד כישורי הקשבה אמפתית:
איתי, בשיעורים אחד על אחד תפורים למידותיכם, ובקבוצות למידה קטנות בהנחייתי. כמו כן, ישנן מגוון של סדנאות ב"מיתרים" - הבית ממנו אני צמחתי.
האם המאמר הזה תרם לכם? מה עובד בשבילכם? אשמח לשמוע. "ציפור האור" פרי יצירתי במתנה לחמש התגובות הראשונות.
