מתי מדברים?

הורים רבים שואלים:

כשאני ברגע האמת ונוצר מאבק ביני לבין ילדי והפיוזים קופצים, איך אני נזכר ומצליח להשתמש באמפתיה ותקשורת מקרבת - במיוחד כשזה עדיין די חדש לי?

אז דבר ראשון תזכרו שכשהרגשות מבעבעים והאוטומט עובד, קשה הרבה יותר לראות בבהירות ולבחור את תגובותינו.

אז מה עושים? קודם כל תנו לעצמכם קצת חמלה על כך, תכירו בזה שאתם עושים כמיטב יכולתכם, ואח'כ

הפטנט הוא, למעשה שני פטנטים, והם:

אחד, להתאמן על מתן אמפתיה בכל מיני מצבים כשהחוויה חיובית, בסיטואציות רגועות. אז, כאשר הצרכים שלכם כן נענים - לדוגמא כשילדכם כן פינה את הצלחת מיוזמתו מהשולחן, אתם יכולים לומר: " שמתי לב שלקחת את הצלחת למטבח זה עוזר לי מאוד - ואיך זה בשבילך?"- קל יותר לעצור רגע ולחשוב, ממממ...משהו נעים קורה פה, בוא נראה איזה צורך שלי כרגע מתמלא ...מה אני אוהבת במה שקורה, ואיך אני אומרת את זה?

אני רואה את פניה של בתי מאירות שכשאני נזכרת לציין מה כן תורם לי, כי בינינו , הרבה פעמים הילדים שומעים ממני איפה הם חסרים, ופחות היכן אני מרוצה.

טיפ שני:

תדחו " שיחות" לרגע שאתם רגועים ויכולים לנסח את הדברים, במיוחד עם חשוב לכם לכבד את הצרכים של כל הנוגעים בדבר. אל תנסו לנהל שיחה על כמה זמן ילדכם יושב מול המחשב והטלוויזיה, כשהוא או היא מול הטלוויזיה! כאילו דהההה, כמו שהחברה' אומרים, ממש תקבלו את תשומת הלב של הילדים.

המורה שלי ארנינה קשתן  קוראת לזה 'השיחה בדיעבד'.

אבא אחד אמר, היי! הדבר האחרון שאני רוצה כשאני מבסוט עם הילדים זה להעלות מצב כשהיה קשה. אפשר להבין את זה, מי רוצה לשחזר רגע כשהרגשתם חרא? אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם את השאלה הבאה:

אם אני רוצה לעשות שינוי בסיטואציה שחוזרת על עצמה יום יום, ולהתאמן במשהו חדש, באיזה מצב אהיה יותר אפקטיבית? כשאני רגועה או לחוצה?  קחו דקה לנשום לתוך השאלה הזו. התשובה די ברורה. מה גם, שבחוויה שלי, ככל שיש יותר שיחות כאלה , הולך ונבנה אמון ביניכם -   ובאפשרות שניתן לטפל בקונפליקטים בדרכים של שלום, והרי זו השאיפה שלנו לעולם הזה, לא?

דוגמא:

אצלינו בבית יש קטע, שכשאני מכריזה שהאוכל מוכן, ובואו לשולחן! בני ישר מגיע לשולחן, ובתי באופן די קונסיסטנטי,  תענה: "רגע".

היש מקפיץ פיוז גדול מזה? אם יש תודיעו לי. אחרי דקה אני אומרת :

 יסמין....בואי לשולחן האוכל מתקרר.

 רגע, אמא אני באמצע ...!

אחריי דקותיים זה כבר : יסמין! בואי כבר!

זה, ידידיי, לא הרגע לנהל שיחה. מתחילה להרגיש את הבזזזזז בגוף שלי. ומכאן, מה שנקרא, העניינים מתלהטים וזה נגמר הרבה פעמים  ב : אני בכעס אוכלת את האוכל, או מכריחה אותה בכל מיני אמצעים להגיע לשולחן והיא יושבת מלאת טינה, ואף אחד לא מבסוט.גם אמפתיה, כשהיא באה ממקום כועס, לא תעזור.

אלטרנטיבה : אני נושמת עמוק , מציינת לעצמי שאני מבואסת מהקטע, נותנת לעצמי הרבה אמפתיה וממתינה. שעה שעתיים, או יום או יומיים.

 ואז, ברגע של שקט, אני יושבת על הספה, יסמין משחקת, אני רגועה. קוראת לה, בואי רגע, רוצה לדבר איתך קצת.

 את יודעת איך, כשהאוכל על השולחן ואני קוראת לך וכשאת לא באה מיד אני מתעצבנת? "
( תצפית + רגש )

"כן".

אז אני רוצה למצוא דרך שנאכל ביחד בשלום, מה את אומרת? (צורך- שלום, הרמוניה, התחשבות)

"אוקיי!"

מוכנה להגיד לי איך זה בשבילך? (בקשה דיאלוגית).

" כן, אני לא אוהבת שמפסיקים לי את המשחק באמצע! " (צורך: הנאה, חופש בחירה)

 אוקיי,אני שומעת שאת רוצה לבחור מתי להגיע לשולחן, נכון?( פאוזה לתשובתה ) ומה שלי חשוב, זה שאנחנו נאכל ביחד, וגם, לשמוע ממך מה קורה איתך. אם את באמצע משהו ואת זקוקה לעוד כמה רגעים , אני מעדיפה שתאמרי לי בדיוק כמה זמן, ואז תבואי לשולחן, זה מראה לי שאיכפת לך, מוכנה ? (צרכים: התחשבות, שלמות, שותפות, וודאות)

"כן".  השיחה מסתיימת בחיבוק. אגב אני לוקחת בחשבון שיהיו עוד תזכורות, אך נוצר בסיס להמשך.

 אני יודעת, חלק מכם, וגם למען האמת ,גם חלקים בי, אומרים: מה עם גבולות? התשובה היא : זה נושא למאמר נפרד!

לגמרי ברצינות, לא התוכן הוא שחשוב כאן, אלא הדרך. כל אחד מגשש את דרכו/ דרכה בדבר הזה שנקרא 'הורות' בצורה זו או אחרת, וגבולות זה דבר מאוד אישי.

אך אם אתם, כמוני, רוצים לעשות שינוי בדרך שאתם מעבירים את המסר לילדיכם, למענכם, למען ילדיכם ולמען העולם...כן, כן  העולם לא פחות ולא יותר, אז קחו שאיפה קלה ונסו לנצל את הרגעים המרובים עם ילדכם כהזדמנות לשינוי שכולנו מייחלים לו.

כמו שאומר הנזיר הבודהיסטי הידוע, טיך נאת האן: " אין דרך לשלום, שלום היא הדרך" .

לעוד מידע על אמפתיה והורות בתקשורת מקרבת :

האתר שלי