Welcome To My Blog

The Art of Fine Metalwork and the Art of Empathy and Nonviolent Communication- woven together for you....

Tuesday, July 7, 2009

קטע משמעותי מתוך המאמר של ענבל

'The tendency so many parents have of judging themselves led me to focus more and more, on supporting parents to work on self-acceptance through self-connection. Without self-acceptance, any attempt at growth and transformation can easily become a path to self-judgments! NVC, with all its focus on transforming judgments, can itself become another yardstick against which to measure ourselves as falling short.'

ובתרגום חופשי:

' הנטייה של הורים רבים לשפוט את עצמם הובילה אותי להתמקד יותר ויותר בתמיכה בהורים דרך העבודה על קבלה עצמית באמצעות חיבור עצמי. ללא קבלה עצמית, כל ניסיונותינו לצמוח ולהשתנות יכולים בקלות להתקבל כשיפוטים עצמיים! תקשורת מקרבת (לא אלימה) עם כל המיקוד שלה על שינוי שיפוטים,יכולה בעצמה להפוך לעוד קנה מידה שעל פיו אנחנו מוצאים את עצמינו חסרים.'

Saturday, July 4, 2009

מאמר חדש של ענבל קשתן


הי לכולם
ענבל קשתן היא הרכזת לענייני הורות במרכז הבינלאומי לתקשורת לא - אלימה (תקשורת מקרבת בארץ) - ואחת המובילות של המרכז שנמצא באיזור סן פרנסיסקו ,כתבה את המאמר ששינה את חיי "לשמוע את ה 'כן' מאחורי ה'לא'. אני מאוד מקווה בימים הבאים לפרסם כאן לינק למאמר ההוא מתורגם בינתיים קיבלתי את המאמר החדש שלה - והיא עוסקת בנושא שחי בי מאוד מאוד כרגע, איך לפתח את היכולת להיות בחמלה לעצמינו, בתשומת לב מתמדת לרגשות וצרכים שלנו. הנה:

http://www.nonviolentcommunication.com/aboutnvc/2009_07-enl.htm#feature1

יש בדף הזה המון מידע על תמל'א (תקשורת מקרבת לא אלימה ) - תהנו!

Hi everyone
A great new article by Inbal Kashtan, the Parenting coordinator for the Center for Nonviolent Communication, and co founder and leader of Bay NVC in California. She is a great inspiration for me as I hope she will be for you. Enjoy




Friday, July 3, 2009

לתרגם את מה שכתבתי למעלה...מממממ איך עושים זאת?

בוקר חדש מאיר בהוד השרון. במקום שאני נמצאת אני שומעת מדי פעם, בלילה את בכיו של תינוק, וליבי נחמץ, כאילו אני חיה שוב את החוויה שלי כתינוקת, שלא קיבלה אולי מענה מידי.....ערה לכך שהפן החיובי של העניין הוא שיש לי רגישות כזו, שמובילה אותי לפעול ולעשות את מה שאני עושה. אולי.

בכל אופן, לא לשם זה אני כותבת כרגע, אלא כדי לכתוב בעברית את החוויה שלעיל:

כמו שאתם בטח שמתם לב..הבוקר עם ילדים זה "ה" עם ה "ה", הכי כדול שאתם יכולים למצוא ברשימת הגופנים שלכם,הכי הכי מלחיץ. המשימה העיקרית היא פשוט להגיע לאוטו ושכולם יישבו שם בפנים - מה שנקרא, כשכלאנו אותם בתוך הרכב (-: , אפשר לסמן וי על ההגעה לבית הספר, גן - טוב , אנחנו לא היינו בגן, לפחות את זה חסכתי מעצמי.

בכל מקרה, בבוקר המדובר השעה 0814 ואנחנו אמורים להיות בבית הספר בעוד,כאילו, דקה, ויסמין,ילדתי המדהימה ומורה מזן מיוחד מאוד עבורי, נזכרת שיש לה שיעור התעמלות והיא חייבת למצוא קוקו לשיער.

אני, בטון הקשה המיועד לאירועים שכאלה : " למה תמיד ברגע האחרון !?!"
תוך כדי שאני נזכרת שהפח עולה על גדותיו, ואני רצה לשלוף אותו. באותה דקה בדיוק עובר לי בראש היפוך סטייל ביירון קייטי ואני אומרת בקול רם, בנוכחות בני היקר, תומי, אחיה התאום של יסמין ( אתם תשמעו עליהם כאן הרבה) והגורו הפרטי שלי -

" למה אני תמיד ברגע האחרון!?! "

תומי : "נכון, אמא ...." איכשהו באנגלית, שבה הוא אמר את זה- ותומי לא מדבר הרבה אנגלית- זה נשמע יותר טוב.... , right. Ima

ישר אני צוחקת, יסמין מוכנה, ייורדים למטה, נכנסים לאוטו ומגיעים בשלום.

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי היום שלי, שלכם , מורכב מאינסוף רגעים כאלה, וכמה התזכורות הקטנות הללו מקלות , ואפילו אם זה לרגע,עוזרות להמשיך ביתר קלילות את החיים לצד אהובינו ש, אני אומרת בצער וכאב, ובכלל לא בצחוק, שאנחנו פוגעים בהם ללא הרף. והכל מתוך הבלבול שלנו, כמו שקייטי אומרת, מתוך התמימות והבלבול.

ואגב, אין דבר כזה תמיד !

Observations on The Work and my Parenting

Hi everyone
This is where everyone gets to see and read how humanly hard it is to stay connected with NVC consciousness on a day to day, what am I saying, moment to moment basis. I am so aware , so aware of what's going on and yet , still still,here I am repeating the same 'mistakes', yes yes Katie I know,there are NO mistakes in the Universe, and yes the word,'mistake' implies wrongness and I want , so want to stay compassionate to my own self, my human-ness.
Well, in any case meant to type this up, something that happened a few weeks ago - maybe months -who can tell- and was put on Naomi Aldort's newsletter.

This morning,I'm noticing how stressed out again I am, before leaving home to go to school-
Yasmin, my beloved 9 year old daughter, my teacher , just realizes she needs a rubber band for her gym class,the time is 0814, we need to be there in like , one minute, -I say, well, it's not just a saying, it's with that TONE of voice - harsh,unloving, anyway, I say:

"Always at the last moment !"

Just as I am remembering I wanted to take the trash out - simultaneously - remembering The Work - I do a quick turnaround, outloud whilst realizing Tomi , my son (Yasmin' s twin brother) and teacher numero uno, is standing right next to me -

" I'm always at the last moment ! "

And Tomi answers. : " Right, Ima..." (mom in hebrew)

And of course 'ALWAYS' is not a hundred percent true either! big smile,and a little relief and on to the next moment and the next and the next. And now in Hebrew for my Israeli readers.

Dedicated to Yasmin and Tomi, my two and only's