לתרגם את מה שכתבתי למעלה...מממממ איך עושים זאת?

בוקר חדש מאיר בהוד השרון. במקום שאני נמצאת אני שומעת מדי פעם, בלילה את בכיו של תינוק, וליבי נחמץ, כאילו אני חיה שוב את החוויה שלי כתינוקת, שלא קיבלה אולי מענה מידי.....ערה לכך שהפן החיובי של העניין הוא שיש לי רגישות כזו, שמובילה אותי לפעול ולעשות את מה שאני עושה. אולי.

בכל אופן, לא לשם זה אני כותבת כרגע, אלא כדי לכתוב בעברית את החוויה שלעיל:

כמו שאתם בטח שמתם לב..הבוקר עם ילדים זה "ה" עם ה "ה", הכי כדול שאתם יכולים למצוא ברשימת הגופנים שלכם,הכי הכי מלחיץ. המשימה העיקרית היא פשוט להגיע לאוטו ושכולם יישבו שם בפנים - מה שנקרא, כשכלאנו אותם בתוך הרכב (-: , אפשר לסמן וי על ההגעה לבית הספר, גן - טוב , אנחנו לא היינו בגן, לפחות את זה חסכתי מעצמי.

בכל מקרה, בבוקר המדובר השעה 0814 ואנחנו אמורים להיות בבית הספר בעוד,כאילו, דקה, ויסמין,ילדתי המדהימה ומורה מזן מיוחד מאוד עבורי, נזכרת שיש לה שיעור התעמלות והיא חייבת למצוא קוקו לשיער.

אני, בטון הקשה המיועד לאירועים שכאלה : " למה תמיד ברגע האחרון !?!"
תוך כדי שאני נזכרת שהפח עולה על גדותיו, ואני רצה לשלוף אותו. באותה דקה בדיוק עובר לי בראש היפוך סטייל ביירון קייטי ואני אומרת בקול רם, בנוכחות בני היקר, תומי, אחיה התאום של יסמין ( אתם תשמעו עליהם כאן הרבה) והגורו הפרטי שלי -

" למה אני תמיד ברגע האחרון!?! "

תומי : "נכון, אמא ...." איכשהו באנגלית, שבה הוא אמר את זה- ותומי לא מדבר הרבה אנגלית- זה נשמע יותר טוב.... , right. Ima

ישר אני צוחקת, יסמין מוכנה, ייורדים למטה, נכנסים לאוטו ומגיעים בשלום.

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי היום שלי, שלכם , מורכב מאינסוף רגעים כאלה, וכמה התזכורות הקטנות הללו מקלות , ואפילו אם זה לרגע,עוזרות להמשיך ביתר קלילות את החיים לצד אהובינו ש, אני אומרת בצער וכאב, ובכלל לא בצחוק, שאנחנו פוגעים בהם ללא הרף. והכל מתוך הבלבול שלנו, כמו שקייטי אומרת, מתוך התמימות והבלבול.

ואגב, אין דבר כזה תמיד !