"הטוב ביותר שאתה יכול לעשות הוא לפגוש את מחשבותיך בהבנה" ביירון קייטי או איך לצאת מסיטואציות תקועות...

 יום אחד לפני שלוש וחצי שנים בערך כשילדיי היו בני  שש ישבתי איתם במכונית . בדיוק יצאנו מחנות שבה יסמין רצתה שאקנה לה צעצוע ואני סירבתי.  היא התחילה לבכות ולצעוק וסירבה להכנס למושב הבטיחות. ישבתי בכיסא הנהג ושברתי לעצמי את הראש, מה לעשות עכשיו? ניסיתי כמה משפטי אמפתיה , במכאניות מסויימת, אבל נתקלתי בקיר, היא רק בכתה יותר וצעקה : אל תדברי!

עברה בי המחשבה" לא רוצה לתת לה אמפתיה לעזאזאל!" רע לי עם עצמי כרגע – מה עכשיו? ואז נזכרתי ב"עבודה". מצאתי  פיסת נייר ועט וכתבתי ::

" יסמין לא אמורה לבקש ממני עוד צעצוע"

האם זו האמת? כן!!!

האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת? פאוזה של שאיפה ונשיפת אוויר. לא יודעת, לא בטוח, וואלה.

השאלה השלישית: איך אני מרגישה ומה אני עושה כשאני מאמינה למחשבה הזו? כעס, תסכול, בא לי לצרוח אני נסגרת אליה טוטאלית. אומרת לעצמי שאני אמא גרועה. אובדת עצות. ואז  השאלה האחרונה: מי או מה הייתי ללא המחשבה הזו? אנחה משתחררת לה , אני עוצמת עיניים ורואה את עצמי: שלווה, אסרטיבית,שקטה, יודעת איך ומה לעשות.מבינה ואוהבת באמת את יסמין, גם כשהיא מתנהגת כך,פתאום מבינה את הצרכים שלה....

ואז הפכתי את המשפט:

היפוך ראשון: יסמין כן אמורה לבקש עוד צעצוע. ( כי זו המציאות ;כי זה מה שקורה וכנראה קורה בשביל סיבה;כי זה מה שילדים רוצים, לשחק במשחקים חדשים)

היפוך שני:אני לא אמורה לבקש מעצמי עוד צעצוע. (כן, זו גם יכולה להיות האמת, כי כמה פעמים ביום אני רוצה עוד משהו שאין לי? אנחה

היפוך שלישי :אני לא אמורה לבקש מיסמין....במקרה הזה, משהו שהיא אינה יכולה לעשות...כמו לא לבקש ממני ....וכן הלאה

פתאום צץ במוחי רעיון. וכאן תקשרות מקרבת נכנסת לתמונה שוב. כי פתאום שמעתי את יסמין ממקום אחר. יכולתי לשמוע שזה לא רק עניין הצעצוע, זה גם שנמאס לה לגמרי מכיסא הבטיחות, והיא רוצה להיות לידי. יכולתי לפתע לשמוע את הכאב שלה ולראות את הצרכים שלה בקרבה,הנאה, חופש,משחק ועניין. הצעתי לה לנסוע עד לאמא שלי ( דקה נסיעה ממש מהחנות) קשורה בכסא ליד הנהג. היא קפצה מרוב שמחה. המשבר עבר...

הדוגמא הזו ממחישה שבאמצעות ארבעת השאלות וההיפוך  יכולתי ביתר קלות להתחבר לרגשות ולרצונות שחיים בי (דרך נוספת לתת לעצמי אמפתיה, כשאין מישהו אחר לתת לי אותה) - ולהסתכל על המחשבות והשיפוטים שמתרוצצים בראש שאני כל כך פוחדת מהם.  : ה"עבודה" מאפשרת לי לעזור לעצמי ,מפחיתה את הסבל שאני מרגישה ויוצרת  הקלה מיידית. כאשר אני מרגישה שקט מבפנים,קל לי יותר לראות בבהירות את הצרכים של ילדתי, להתקרב אליה , להתחבר ולדבר באופן שתקשורת מקרבת מעודדת, בלי שזה יישמע מאולץ. אני יכולה באמת לתת אמפתיה. ואז באים הפתרונות לראש. מרשאל רוזנברג, מנסח מודל תקשורת מקרבת, אומר: "כשקיימת איכות מסוימת של קשר- הפתרונות מוצאים אותנו."  יש שינוי בתודעה ומתרחש משהו נפלא שלדעתי הוא לא פחות מנס... 

השינוי התודעתי הזה מאפשר מעבר ממקום תקוע וקשה למקום זורם . מרשאל, אומר:"בדיוק כפי שאשה מיניקה זקוקה להזנה- גם בכדי לתת אמפתיה אנחנו מוכרחים לקבל אותה". האמפתיה פותחת אפשרויות שלא ידענו שהם שם. הן גורמות להקלה שלא תתואר ומאפשרות זרימה.   

בעבודתי אני משלבת את תקשורת מקרבת עם "העבודה" של ביירון קייטי. מצאתי מניסיוני ששני המודלים הללו הולכים יפה ביחד ומשלימים אחד את השני .
אני מאמינה שאם אנחנו חפצים בשלום עולמי הדרך לכך עוברת בשלום עם עצמינו.ומה זה השלום הזה? בשבילי זה לקבל את עצמי עם כל המורכבות וכל השיפוטים העצמיים. להבין את עצמי, קבלה טוטאלית של "מה שיש". תקשורת מקרבת וה"עבודה" מאפשרות לי, כמאמר השיר  משנות השישים:

To “reach out and touch somebody’s hand, make this world a better one, if you can”

מה לעשות... אני ילדה של הסיקסטיז

ליצירת קשר ועוד על איך אוכל לעזור- האתר שלי