הפעם בתי היתה ראשונה עם חום שטיפס כמעט עד ל- 40 מעלות. היא בכתה, צעקה נאנחה והיתה בלחץ מלווה בחרדות קיומיות ("אמא, את חושבת שאבריא? "), ביקשה שוב לישון איתי...מה שאתם רוצים.
החום של בני, תום, החל לטפס ביום שהחום שלה ירד, תודה לאל. מלבד עיניים שמתמלאות בדמעות מדי פעם, הוא כמעט לא מתלונן - כמו גבר...
ומה איתי? אני בהתבוננות על כמה יש בליבי חמלה. ואני מופתעת, נחרדת, לגלות שכשאני מנסה להרגיש מה קורה לי בלב, לנוכח סבלם, אני לא מרגישה כלום! משהו סגור שם. כן. בטח שאני דואגת להם. עושה כל מה שביכולתי לטפל בהם, להקל עליהם, אך משהו סגור שם.
איפה החמלה לילדיי? מה זה בכלל לחוש חמלה?
אין לי הסבר. אני יודעת שכשהיו תינוקות הייתי איתם כל כולי, נתתי את עצמי יותר ממאה אחוז. האם זה בגלל שהצרכים שלי זועקים כעת לתשומת לב? האם זה בגלל שהם בגיל שאני לא זכיתי בו להבנה רבה או חמלה? אני יודעת כמה מאמץ אני משקיעה בלתת להם את מה שאני לא קיבלתי. ובכל זאת, מה קורה פה?
אין לי תשובות.
רק עצבות.
אך לפחות , אני מציינת לעצמי, אני לא באשמה או שיפוט ...
נ.ב. המצחיק הוא שביום שכתבתי את הרשומה הזו באנגלית, בתי אמרה לי תוך כדי נסיעה: אמא, נכון שתום ואני מתנהגים אחרת לגמרי במחלה? את יודעת, אני עושה הרבה קולות ...ותום לא ממש שומעים אותו!
No comments:
Post a Comment