האמפתיה כל כך חמקמקה!

 

לא קל להיות באמפתיה עם מישהו.

השבוע, בשיעור "שפת הג'ירף" שאני מלמדת בביה'ס של ילדיי, שמתי לב עד כמה , למרות שאני נמצאת בתוך התהליך הזה שנקרא תקשורת מקרבת כבר שבע שנים, עדיין, בהרבה מקרים, אני מגיבה מתוך האוטומט.

אחת הילדות בכיתה שלי ( שיש בה בסך הכל שמונה ילדים,לשמחתי), מסיבה לא ברורה לי פתאום עזבה את הכיתה, זמן קצר אחרי תחילת השיעור. היא עמדה מחוץ לדלת, ומדי פעם הכניסה את הראש , אמרה משהו לאחד הילדים, וכל מה שיכולתי להבין ממנה זו המילה 'כתום'. 
בשלב מסוים הסכימה להכנס שוב לשיעור, בוכה. ניסיתי ככל יכולתי להרגיע ולהחזיר אותה. כבר למדתי שאין לי אפשרות לשהות עם כל ילד כפי שהייתי רוצה בסיטואציות כאלה, כי אז כל יתר הילדים מתחילים להתפזר...

אחרי שהסתיים השיעור היא באה אליי, עם עצב בפניה ואומרת: "מה אני אגיד לאמא כשהיא תשאל איך היה בשיעור, ולא הייתי בו חלק מהזמן?"
מיד - הדבר הראשון שיצא מפי היה: " או, אני בטוחה שאם תאמרי לה מה קרה היא תבין..." (פתרונות). היא המשיכה ללכת אחרי עד השער וחזרה ואמרה: " אך מה אני אגיד לה?...." מפניה הבנתי שהיא דואגת...

ואז צצה בראשי האפשרות של אמפתיה! ובפשטות אמרתי לה:

" את מתכוונת שאת ממש לא יודעת מה להגיד? "
" כן! " ...מתחילה הקלה בפניה
" ואת גם מודאגת שאמא לא תבין? "
" כן! " פניה נהיים חלקים.
"....את רוצה רעיון ממני? " - שוב אישור, "רוצה שאדבר איתה?"
" כן , אבל אני לא יודעת אם יש לה את המספר..."
"שאשלח לה מייל? " כן ! היא חייכה , הסתובבה ודילגה בשמחה כל הדרך חזרה לכיתה.

קסם האמפתיה עשה את שלו שוב. כל מה שעשיתי זה היה לשים סימן שאלה על ה"מובן מאליו" ושיקפתי את הרגשות שלה . בכך היתה לה את החוויה המידית שרואים אותה ומבינים אותה - לפני פתרונות וחינוך, מה שמניסיוני יוצר ריפוי וחוסן רגשי להמשיך הלאה.

אך כמה חזק הדחף לחנך, לתת פתרונות ונחמה קודם! כמה זה טבוע חזק בנו ! אני כל כך שמחה שהיא לא ויתרה - לא על עצמה ולא לי!

אז מה החוויה שלכם עם האמפתיה? אשמח לשמוע..