זוכרים את התקליטים של פעם..? את החריצים האלה, שכשהיתה שריטה זה היה קופץ שוב ושוב לאותו המקום, עד שלא הרמנו בעדינות את המחט והזזנו הלאה. כמה שזה היה מבאס, לא?
אז היום אין תקליטים, אך ההרגלים שלנו, מה לעשות חלק מהם מפגרים במידה ניכרת אחרי הטכנולוגיה.
כמו ההרגל לענות, להגיב לכל מילה שנאמרת לכם, להיות "צודקים". ובמיוחד עם המשפחות שלנו.
זה מזכיר סיפור (אמיתי) שמרשאל רוזנברג מספר על אחת מתלמידותיו :
הבחורה עבדה במעון לחסרי בית. לילה אחד נכנס בחור צעיר ודרש לקבל חדר. באותו הערב המקום היה בתפוסה מלאה והיא נאלצה לסרב. הבחור שלף סכין, הצמיד אותה לרצפה והחל לאיים על חייה אם לא תתן לו מיד חדר. במקום להאבק, רועדת מבפנים, היא התחילה לתת לו אמפתיה: "אז, אתה ממש ממש זקוק לחדר הזה, ומתוסכל שהגעת עד לכאן ולא היה?" כן! - " ואתה כועס כי אתה חושב שמגיע לך?" וכך כמה משפטים. נשמע אולי טריוואיאלי ולא מציאותי ברגעים כאלה, נכון? אך זה עבד! כעבור זמן הבחור קם, ואפשר לה לגשת לטלפון ולעשות כמה טלפונים עד שמצאה לו חדר באחד ההוסטלים בעיר. ואז סיפרה למרשאל : "...אחרי כל זה, כשהגעתי הביתה , המילה הראשונה שאמא אמרה לי הגבתי בצעקות ונוצר ריב! אז למה? מרשאל אומר שבמקומות שהרגשות והצרכים הלא נענים הם כל כך עמוקים,ויש היסטוריה, כמו עם המשפחות שלנו, הכי קשה לנו לתת אמפתיה שאולי היתה "מצילה" את הסיטואציה, או לפחות מקלה...
אז איך "מרימים את המחט" וממשיכים הלאה? איך נמנע מלהגיב לאנשים היקרים לנו ביותר, שיוצא שאנחנו פוגעים בהם הכי הרבה. אם רק נוכל ליצור את המרווח הזה, על ידי לקיחת שאיפה מודעת אחת, אולי נוכל לעצור את המעגל האינסופי של התגובות שלנו. חברים, אני עדיין מנסה....ואתם יודעים מה, לפעמים זה עובד ואני יכולה להיות אמפתית לילדיי, לאימי ולאחי, ולפעמים- לא. ואז אני משתדלת להיות הכי בחמלה עם עצמי, שכנראה, יש שם משהו, מודע או בלתי מודע, איזה פצע כל כך עמוק, שאולי לעולם לא ייתרפא, ופשוט להיות עם האבל על כך שככה זה, כרגע.
בינתיים, אני מתאמנת כמה שאני יכולה במצבים פחות טעונים, לתת אמפתיה גם לעצמי וגם לאחר, כדי שבמצבים הקשים יותר אולי אולי אוכל להיענות במקום להגיב.
לי אישית זה עוזר להמשיך הלאה , ולנגן את המוזיקה הבלתי פוסקת הזו , של החיים. מקווה שזה יעזור גם לכם
עוד על אמפתיה ואיך טכנית להיות בה.
עוד על אמפתיה ואיך טכנית להיות בה.
No comments:
Post a Comment