מתי מדברים?

הורים רבים שואלים:

כשאני ברגע האמת ונוצר מאבק ביני לבין ילדי והפיוזים קופצים, איך אני נזכר ומצליח להשתמש באמפתיה ותקשורת מקרבת - במיוחד כשזה עדיין די חדש לי?

אז דבר ראשון תזכרו שכשהרגשות מבעבעים והאוטומט עובד, קשה הרבה יותר לראות בבהירות ולבחור את תגובותינו.

אז מה עושים? קודם כל תנו לעצמכם קצת חמלה על כך, תכירו בזה שאתם עושים כמיטב יכולתכם, ואח'כ

הפטנט הוא, למעשה שני פטנטים, והם:

אחד, להתאמן על מתן אמפתיה בכל מיני מצבים כשהחוויה חיובית, בסיטואציות רגועות. אז, כאשר הצרכים שלכם כן נענים - לדוגמא כשילדכם כן פינה את הצלחת מיוזמתו מהשולחן, אתם יכולים לומר: " שמתי לב שלקחת את הצלחת למטבח זה עוזר לי מאוד - ואיך זה בשבילך?"- קל יותר לעצור רגע ולחשוב, ממממ...משהו נעים קורה פה, בוא נראה איזה צורך שלי כרגע מתמלא ...מה אני אוהבת במה שקורה, ואיך אני אומרת את זה?

אני רואה את פניה של בתי מאירות שכשאני נזכרת לציין מה כן תורם לי, כי בינינו , הרבה פעמים הילדים שומעים ממני איפה הם חסרים, ופחות היכן אני מרוצה.

טיפ שני:

תדחו " שיחות" לרגע שאתם רגועים ויכולים לנסח את הדברים, במיוחד עם חשוב לכם לכבד את הצרכים של כל הנוגעים בדבר. אל תנסו לנהל שיחה על כמה זמן ילדכם יושב מול המחשב והטלוויזיה, כשהוא או היא מול הטלוויזיה! כאילו דהההה, כמו שהחברה' אומרים, ממש תקבלו את תשומת הלב של הילדים.

המורה שלי ארנינה קשתן  קוראת לזה 'השיחה בדיעבד'.

אבא אחד אמר, היי! הדבר האחרון שאני רוצה כשאני מבסוט עם הילדים זה להעלות מצב כשהיה קשה. אפשר להבין את זה, מי רוצה לשחזר רגע כשהרגשתם חרא? אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם את השאלה הבאה:

אם אני רוצה לעשות שינוי בסיטואציה שחוזרת על עצמה יום יום, ולהתאמן במשהו חדש, באיזה מצב אהיה יותר אפקטיבית? כשאני רגועה או לחוצה?  קחו דקה לנשום לתוך השאלה הזו. התשובה די ברורה. מה גם, שבחוויה שלי, ככל שיש יותר שיחות כאלה , הולך ונבנה אמון ביניכם -   ובאפשרות שניתן לטפל בקונפליקטים בדרכים של שלום, והרי זו השאיפה שלנו לעולם הזה, לא?

דוגמא:

אצלינו בבית יש קטע, שכשאני מכריזה שהאוכל מוכן, ובואו לשולחן! בני ישר מגיע לשולחן, ובתי באופן די קונסיסטנטי,  תענה: "רגע".

היש מקפיץ פיוז גדול מזה? אם יש תודיעו לי. אחרי דקה אני אומרת :

 יסמין....בואי לשולחן האוכל מתקרר.

 רגע, אמא אני באמצע ...!

אחריי דקותיים זה כבר : יסמין! בואי כבר!

זה, ידידיי, לא הרגע לנהל שיחה. מתחילה להרגיש את הבזזזזז בגוף שלי. ומכאן, מה שנקרא, העניינים מתלהטים וזה נגמר הרבה פעמים  ב : אני בכעס אוכלת את האוכל, או מכריחה אותה בכל מיני אמצעים להגיע לשולחן והיא יושבת מלאת טינה, ואף אחד לא מבסוט.גם אמפתיה, כשהיא באה ממקום כועס, לא תעזור.

אלטרנטיבה : אני נושמת עמוק , מציינת לעצמי שאני מבואסת מהקטע, נותנת לעצמי הרבה אמפתיה וממתינה. שעה שעתיים, או יום או יומיים.

 ואז, ברגע של שקט, אני יושבת על הספה, יסמין משחקת, אני רגועה. קוראת לה, בואי רגע, רוצה לדבר איתך קצת.

 את יודעת איך, כשהאוכל על השולחן ואני קוראת לך וכשאת לא באה מיד אני מתעצבנת? "
( תצפית + רגש )

"כן".

אז אני רוצה למצוא דרך שנאכל ביחד בשלום, מה את אומרת? (צורך- שלום, הרמוניה, התחשבות)

"אוקיי!"

מוכנה להגיד לי איך זה בשבילך? (בקשה דיאלוגית).

" כן, אני לא אוהבת שמפסיקים לי את המשחק באמצע! " (צורך: הנאה, חופש בחירה)

 אוקיי,אני שומעת שאת רוצה לבחור מתי להגיע לשולחן, נכון?( פאוזה לתשובתה ) ומה שלי חשוב, זה שאנחנו נאכל ביחד, וגם, לשמוע ממך מה קורה איתך. אם את באמצע משהו ואת זקוקה לעוד כמה רגעים , אני מעדיפה שתאמרי לי בדיוק כמה זמן, ואז תבואי לשולחן, זה מראה לי שאיכפת לך, מוכנה ? (צרכים: התחשבות, שלמות, שותפות, וודאות)

"כן".  השיחה מסתיימת בחיבוק. אגב אני לוקחת בחשבון שיהיו עוד תזכורות, אך נוצר בסיס להמשך.

 אני יודעת, חלק מכם, וגם למען האמת ,גם חלקים בי, אומרים: מה עם גבולות? התשובה היא : זה נושא למאמר נפרד!

לגמרי ברצינות, לא התוכן הוא שחשוב כאן, אלא הדרך. כל אחד מגשש את דרכו/ דרכה בדבר הזה שנקרא 'הורות' בצורה זו או אחרת, וגבולות זה דבר מאוד אישי.

אך אם אתם, כמוני, רוצים לעשות שינוי בדרך שאתם מעבירים את המסר לילדיכם, למענכם, למען ילדיכם ולמען העולם...כן, כן  העולם לא פחות ולא יותר, אז קחו שאיפה קלה ונסו לנצל את הרגעים המרובים עם ילדכם כהזדמנות לשינוי שכולנו מייחלים לו.

כמו שאומר הנזיר הבודהיסטי הידוע, טיך נאת האן: " אין דרך לשלום, שלום היא הדרך" .

לעוד מידע על אמפתיה והורות בתקשורת מקרבת :

האתר שלי 

Happy Birthday to Marshall Rosenberg...and an excellent opportunity to get his books!http://www.nonviolentcommunication.com/aboutnvc/2009_10-se-enl.htm

הארות על הדברים של מרשאל רוזנברג

כשאנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לתקן, לסדר , לפתור למישהו בעייה , זה מונע מאיתנו להיות נוכחים. (בתרגום חופשי) פתאום הבנתי שנכון הדבר גם לגבי עצמי. אני יודעת להיות אמפתית לאחרים, ולא למהר להציע פתרונות כשמישהו מספר לי על כאבו, אך מה עם עצמי. אני ללא הרף מנסה לתקן סיטואציות, לשנות את המציאות שלי, ואני לא נוכחת כלפי עצמי ולא נמצאת בחמלה לעצמי. אני מתוסכלת וקשה לי להמצא עם זה יותר משנייה לפני שאני קופצת "לעשות" משהו. את "העבודה" - לקרוא משהו שיתקן. מה עם להיות עם זה? כמו שאומר תיך נהאת האן, "תדאגו היטב לרגע הזה, מה עוד אפשר לעשות?"

משהו ממרשאל רוזנברג

"Believing we have to 'fix' situations and make others feel better prevents us from being present."

- Marshall Rosenberg,
Speak Peace in a World of Conflict

מתוך ספרה של פמה צ'ודרון-"כשהחיים מתפרקים"

בוקר טוב ויפה בהוד השרון

שמחה לבשר לעצמי שחזרתי לאנרגיית עשייה וכתיבה....סוף סוף אחרי גל קשה של חוסר אנרגיה ודאון הנה אני. מילים שעזרו ועוזרות לי כשאני באחד הגלים הללו: (תחילה באנגלית...). פמה צ'ודרון היא נזירה בודהיסטית אמריקאית שמביאה את הרעיונות העתיקים בשפה מערבית ובהקשרים לחיים שלנו. ספרה הוא אחד הספרים הקטנים והיפים ובעלי ההשראה עבורי.

For us as people wanting to live a good full unrestricted, adventurous, real kind of life, there is concrete instruction to follow....see what is. Acknowledge it without judging it as right or wrong. Let it go and come back to the present moment. Whatever comes up, see what is without calling it right or wrong....from now until the moment of your death, you could do this as a way of becoming more compassionate toward yourself and toward others, as a way of becoming less dogmatic, prejudiced, determined to have your own way, absolutely sure you are right. Also...notice whenever you find yourself blaming others, or justifying yourself...

...If you spent the rest of your life just noticing that and letting it be a way to uncover the silliness of the human condition, you could develop a lot of wisdom and sense of humor.....

ועכשיו בעברית....

"עבור אלו מאתנו שרוצים לחיות חיים מלאים ואמיתיים, ללא מגבלות ומלאי הרפתקה, ישנן הוראות קונקרטיות...התבוננו במה שיש. הכירו במה שיש בלי לשפוט את זה כטוב או רע. שחררו את זה וחזרו לרגע הזה, להווה. מה שלא עולה, הסתכלו על זה בלי לקרוא לזה טוב או רע.... מעתה עד רגע מותכם, תוכלו לתרגל זאת כדרך להיות יותר בחמלה עם עצמכם ואחרים, כדרך להיות פחות דוגמטיים (פסקניים בעברית...), בעלי דעות קדומות, נחושים לעשות הכל בדרככם, משוכנעים שאתם צודקים. בנוסף...שימו לב כשאתם מאשימים אחרים ומצדיקים את עצמכם...אם תבלו את שארית חייכם בתשומת לב לכך ותאפשרו לזה להיות דרך לגלות את הטיפשות של האנושיות שלנו - תוכלו לפתח הרבה תבונה וחוש הומור..."

(שמה לב למילה 'טיפשות' שהיא אמנם מילה שיפוטית בפני עצמה ...אך אתם מבינים למה היא מתכוונת....זה לא 'טיפשות' במובן אידיוט או טמבל, 'שטותניקיות', אולי זו המילה )

יום נפלא באהבה

קטע משמעותי מתוך המאמר של ענבל

'The tendency so many parents have of judging themselves led me to focus more and more, on supporting parents to work on self-acceptance through self-connection. Without self-acceptance, any attempt at growth and transformation can easily become a path to self-judgments! NVC, with all its focus on transforming judgments, can itself become another yardstick against which to measure ourselves as falling short.'

ובתרגום חופשי:

' הנטייה של הורים רבים לשפוט את עצמם הובילה אותי להתמקד יותר ויותר בתמיכה בהורים דרך העבודה על קבלה עצמית באמצעות חיבור עצמי. ללא קבלה עצמית, כל ניסיונותינו לצמוח ולהשתנות יכולים בקלות להתקבל כשיפוטים עצמיים! תקשורת מקרבת (לא אלימה) עם כל המיקוד שלה על שינוי שיפוטים,יכולה בעצמה להפוך לעוד קנה מידה שעל פיו אנחנו מוצאים את עצמינו חסרים.'

מאמר חדש של ענבל קשתן

הי לכולם
ענבל קשתן היא הרכזת לענייני הורות במרכז הבינלאומי לתקשורת לא - אלימה (תקשורת מקרבת בארץ) - ואחת המובילות של המרכז שנמצא באיזור סן פרנסיסקו ,כתבה את המאמר ששינה את חיי "לשמוע את ה 'כן' מאחורי ה'לא'. אני מאוד מקווה בימים הבאים לפרסם כאן לינק למאמר ההוא מתורגם בינתיים קיבלתי את המאמר החדש שלה - והיא עוסקת בנושא שחי בי מאוד מאוד כרגע, איך לפתח את היכולת להיות בחמלה לעצמינו, בתשומת לב מתמדת לרגשות וצרכים שלנו. הנה:

http://www.nonviolentcommunication.com/aboutnvc/2009_07-enl.htm#feature1

יש בדף הזה המון מידע על תמל'א (תקשורת מקרבת לא אלימה ) - תהנו!

Hi everyone
A great new article by Inbal Kashtan, the Parenting coordinator for the Center for Nonviolent Communication, and co founder and leader of Bay NVC in California. She is a great inspiration for me as I hope she will be for you. Enjoy