הארות על הדברים של מרשאל רוזנברג

כשאנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לתקן, לסדר , לפתור למישהו בעייה , זה מונע מאיתנו להיות נוכחים. (בתרגום חופשי) פתאום הבנתי שנכון הדבר גם לגבי עצמי. אני יודעת להיות אמפתית לאחרים, ולא למהר להציע פתרונות כשמישהו מספר לי על כאבו, אך מה עם עצמי. אני ללא הרף מנסה לתקן סיטואציות, לשנות את המציאות שלי, ואני לא נוכחת כלפי עצמי ולא נמצאת בחמלה לעצמי. אני מתוסכלת וקשה לי להמצא עם זה יותר משנייה לפני שאני קופצת "לעשות" משהו. את "העבודה" - לקרוא משהו שיתקן. מה עם להיות עם זה? כמו שאומר תיך נהאת האן, "תדאגו היטב לרגע הזה, מה עוד אפשר לעשות?"

משהו ממרשאל רוזנברג

"Believing we have to 'fix' situations and make others feel better prevents us from being present."

- Marshall Rosenberg,
Speak Peace in a World of Conflict

מתוך ספרה של פמה צ'ודרון-"כשהחיים מתפרקים"

בוקר טוב ויפה בהוד השרון

שמחה לבשר לעצמי שחזרתי לאנרגיית עשייה וכתיבה....סוף סוף אחרי גל קשה של חוסר אנרגיה ודאון הנה אני. מילים שעזרו ועוזרות לי כשאני באחד הגלים הללו: (תחילה באנגלית...). פמה צ'ודרון היא נזירה בודהיסטית אמריקאית שמביאה את הרעיונות העתיקים בשפה מערבית ובהקשרים לחיים שלנו. ספרה הוא אחד הספרים הקטנים והיפים ובעלי ההשראה עבורי.

For us as people wanting to live a good full unrestricted, adventurous, real kind of life, there is concrete instruction to follow....see what is. Acknowledge it without judging it as right or wrong. Let it go and come back to the present moment. Whatever comes up, see what is without calling it right or wrong....from now until the moment of your death, you could do this as a way of becoming more compassionate toward yourself and toward others, as a way of becoming less dogmatic, prejudiced, determined to have your own way, absolutely sure you are right. Also...notice whenever you find yourself blaming others, or justifying yourself...

...If you spent the rest of your life just noticing that and letting it be a way to uncover the silliness of the human condition, you could develop a lot of wisdom and sense of humor.....

ועכשיו בעברית....

"עבור אלו מאתנו שרוצים לחיות חיים מלאים ואמיתיים, ללא מגבלות ומלאי הרפתקה, ישנן הוראות קונקרטיות...התבוננו במה שיש. הכירו במה שיש בלי לשפוט את זה כטוב או רע. שחררו את זה וחזרו לרגע הזה, להווה. מה שלא עולה, הסתכלו על זה בלי לקרוא לזה טוב או רע.... מעתה עד רגע מותכם, תוכלו לתרגל זאת כדרך להיות יותר בחמלה עם עצמכם ואחרים, כדרך להיות פחות דוגמטיים (פסקניים בעברית...), בעלי דעות קדומות, נחושים לעשות הכל בדרככם, משוכנעים שאתם צודקים. בנוסף...שימו לב כשאתם מאשימים אחרים ומצדיקים את עצמכם...אם תבלו את שארית חייכם בתשומת לב לכך ותאפשרו לזה להיות דרך לגלות את הטיפשות של האנושיות שלנו - תוכלו לפתח הרבה תבונה וחוש הומור..."

(שמה לב למילה 'טיפשות' שהיא אמנם מילה שיפוטית בפני עצמה ...אך אתם מבינים למה היא מתכוונת....זה לא 'טיפשות' במובן אידיוט או טמבל, 'שטותניקיות', אולי זו המילה )

יום נפלא באהבה

קטע משמעותי מתוך המאמר של ענבל

'The tendency so many parents have of judging themselves led me to focus more and more, on supporting parents to work on self-acceptance through self-connection. Without self-acceptance, any attempt at growth and transformation can easily become a path to self-judgments! NVC, with all its focus on transforming judgments, can itself become another yardstick against which to measure ourselves as falling short.'

ובתרגום חופשי:

' הנטייה של הורים רבים לשפוט את עצמם הובילה אותי להתמקד יותר ויותר בתמיכה בהורים דרך העבודה על קבלה עצמית באמצעות חיבור עצמי. ללא קבלה עצמית, כל ניסיונותינו לצמוח ולהשתנות יכולים בקלות להתקבל כשיפוטים עצמיים! תקשורת מקרבת (לא אלימה) עם כל המיקוד שלה על שינוי שיפוטים,יכולה בעצמה להפוך לעוד קנה מידה שעל פיו אנחנו מוצאים את עצמינו חסרים.'

מאמר חדש של ענבל קשתן

הי לכולם
ענבל קשתן היא הרכזת לענייני הורות במרכז הבינלאומי לתקשורת לא - אלימה (תקשורת מקרבת בארץ) - ואחת המובילות של המרכז שנמצא באיזור סן פרנסיסקו ,כתבה את המאמר ששינה את חיי "לשמוע את ה 'כן' מאחורי ה'לא'. אני מאוד מקווה בימים הבאים לפרסם כאן לינק למאמר ההוא מתורגם בינתיים קיבלתי את המאמר החדש שלה - והיא עוסקת בנושא שחי בי מאוד מאוד כרגע, איך לפתח את היכולת להיות בחמלה לעצמינו, בתשומת לב מתמדת לרגשות וצרכים שלנו. הנה:

http://www.nonviolentcommunication.com/aboutnvc/2009_07-enl.htm#feature1

יש בדף הזה המון מידע על תמל'א (תקשורת מקרבת לא אלימה ) - תהנו!

Hi everyone
A great new article by Inbal Kashtan, the Parenting coordinator for the Center for Nonviolent Communication, and co founder and leader of Bay NVC in California. She is a great inspiration for me as I hope she will be for you. Enjoy

לתרגם את מה שכתבתי למעלה...מממממ איך עושים זאת?

בוקר חדש מאיר בהוד השרון. במקום שאני נמצאת אני שומעת מדי פעם, בלילה את בכיו של תינוק, וליבי נחמץ, כאילו אני חיה שוב את החוויה שלי כתינוקת, שלא קיבלה אולי מענה מידי.....ערה לכך שהפן החיובי של העניין הוא שיש לי רגישות כזו, שמובילה אותי לפעול ולעשות את מה שאני עושה. אולי.

בכל אופן, לא לשם זה אני כותבת כרגע, אלא כדי לכתוב בעברית את החוויה שלעיל:

כמו שאתם בטח שמתם לב..הבוקר עם ילדים זה "ה" עם ה "ה", הכי כדול שאתם יכולים למצוא ברשימת הגופנים שלכם,הכי הכי מלחיץ. המשימה העיקרית היא פשוט להגיע לאוטו ושכולם יישבו שם בפנים - מה שנקרא, כשכלאנו אותם בתוך הרכב (-: , אפשר לסמן וי על ההגעה לבית הספר, גן - טוב , אנחנו לא היינו בגן, לפחות את זה חסכתי מעצמי.

בכל מקרה, בבוקר המדובר השעה 0814 ואנחנו אמורים להיות בבית הספר בעוד,כאילו, דקה, ויסמין,ילדתי המדהימה ומורה מזן מיוחד מאוד עבורי, נזכרת שיש לה שיעור התעמלות והיא חייבת למצוא קוקו לשיער.

אני, בטון הקשה המיועד לאירועים שכאלה : " למה תמיד ברגע האחרון !?!"
תוך כדי שאני נזכרת שהפח עולה על גדותיו, ואני רצה לשלוף אותו. באותה דקה בדיוק עובר לי בראש היפוך סטייל ביירון קייטי ואני אומרת בקול רם, בנוכחות בני היקר, תומי, אחיה התאום של יסמין ( אתם תשמעו עליהם כאן הרבה) והגורו הפרטי שלי -

" למה אני תמיד ברגע האחרון!?! "

תומי : "נכון, אמא ...." איכשהו באנגלית, שבה הוא אמר את זה- ותומי לא מדבר הרבה אנגלית- זה נשמע יותר טוב.... , right. Ima

ישר אני צוחקת, יסמין מוכנה, ייורדים למטה, נכנסים לאוטו ומגיעים בשלום.

למה אני מספרת לכם את כל זה? כי היום שלי, שלכם , מורכב מאינסוף רגעים כאלה, וכמה התזכורות הקטנות הללו מקלות , ואפילו אם זה לרגע,עוזרות להמשיך ביתר קלילות את החיים לצד אהובינו ש, אני אומרת בצער וכאב, ובכלל לא בצחוק, שאנחנו פוגעים בהם ללא הרף. והכל מתוך הבלבול שלנו, כמו שקייטי אומרת, מתוך התמימות והבלבול.

ואגב, אין דבר כזה תמיד !

Observations on The Work and my Parenting

Hi everyone

This is where everyone gets to see and read how humanly hard it is to stay connected with NVC consciousness on a day to day, what am I saying, moment to moment basis. I am so aware , so aware of what's going on and yet , still still,here I am repeating the same 'mistakes', yes yes Katie I know,there are NO mistakes in the Universe, and yes the word,'mistake' implies wrongness and I want , so want to stay compassionate to my own self, my human-ness.
Well, in any case meant to type this up, something that happened a few weeks ago - maybe months -who can tell- and was put on Naomi Aldort's newsletter.

This morning,I'm noticing how stressed out again I am, before leaving home to go to school-
Yasmin, my beloved 9 year old daughter, my teacher , just realizes she needs a rubber band for her gym class,the time is 0814, we need to be there in like , one minute, -I say, well, it's not just a saying, it's with that TONE of voice - harsh,unloving, anyway, I say:

"Always at the last moment !"

Just as I am remembering I wanted to take the trash out - simultaneously - remembering The Work - I do a quick turnaround, outloud whilst realizing Tomi , my son (Yasmin' s twin brother) and teacher numero uno, is standing right next to me -

" I'm always at the last moment ! "

And Tomi answers. : " Right, Ima..." (mom in hebrew)

And of course 'ALWAYS' is not a hundred percent true either! big smile,and a little relief and on to the next moment and the next and the next. And now in Hebrew for my Israeli readers.

Dedicated to Yasmin and Tomi, my two and only's