כשנמאס, פשוט נמאס להיתקע על אותו חריץ בתקליט, שוב ושוב ושוב.... (או כשאתם מוצאים את עצמכם מגיבים באותה צורה)

זוכרים את התקליטים של פעם..? את החריצים האלה, שכשהיתה שריטה זה היה קופץ שוב ושוב לאותו המקום, עד שלא הרמנו בעדינות את המחט והזזנו הלאה. כמה שזה היה מבאס, לא?

אז היום אין תקליטים, אך ההרגלים שלנו, מה לעשות חלק מהם מפגרים במידה ניכרת אחרי הטכנולוגיה.

כמו ההרגל  לענות, להגיב לכל מילה שנאמרת לכם, להיות "צודקים". ובמיוחד עם המשפחות שלנו.

זה מזכיר סיפור (אמיתי) שמרשאל רוזנברג מספר על אחת מתלמידותיו :

הבחורה עבדה במעון לחסרי בית. לילה אחד נכנס בחור צעיר ודרש לקבל חדר. באותו הערב המקום היה בתפוסה מלאה והיא נאלצה לסרב. הבחור שלף סכין, הצמיד אותה לרצפה והחל לאיים על חייה אם לא תתן לו מיד חדר. במקום להאבק, רועדת מבפנים, היא התחילה לתת לו אמפתיה: "אז, אתה ממש ממש זקוק לחדר הזה, ומתוסכל שהגעת עד לכאן ולא היה?" כן! - " ואתה כועס כי אתה חושב שמגיע לך?" וכך כמה משפטים. נשמע אולי טריוואיאלי ולא מציאותי ברגעים כאלה, נכון? אך זה עבד! כעבור זמן הבחור קם, ואפשר לה לגשת לטלפון ולעשות כמה טלפונים עד שמצאה לו חדר באחד ההוסטלים בעיר. ואז סיפרה למרשאל : "...אחרי כל זה, כשהגעתי הביתה , המילה הראשונה שאמא אמרה לי הגבתי בצעקות ונוצר ריב! אז למה? מרשאל אומר שבמקומות שהרגשות והצרכים הלא נענים הם כל כך עמוקים,ויש היסטוריה, כמו עם המשפחות שלנו, הכי קשה לנו לתת אמפתיה שאולי היתה "מצילה" את הסיטואציה, או לפחות מקלה...

אז איך "מרימים את המחט" וממשיכים הלאה? איך נמנע מלהגיב לאנשים היקרים לנו ביותר, שיוצא שאנחנו פוגעים בהם הכי הרבה. אם רק נוכל ליצור את המרווח הזה, על ידי לקיחת שאיפה מודעת אחת, אולי נוכל לעצור את המעגל האינסופי של התגובות שלנו. חברים, אני עדיין מנסה....ואתם יודעים מה, לפעמים זה עובד ואני יכולה להיות אמפתית לילדיי, לאימי ולאחי, ולפעמים- לא. ואז אני משתדלת להיות הכי בחמלה עם עצמי, שכנראה, יש שם משהו, מודע או בלתי מודע, איזה פצע כל כך עמוק, שאולי לעולם לא ייתרפא, ופשוט להיות עם האבל על כך שככה זה, כרגע.

בינתיים, אני מתאמנת כמה שאני יכולה במצבים פחות טעונים, לתת אמפתיה גם לעצמי וגם לאחר, כדי שבמצבים הקשים יותר אולי אולי אוכל להיענות במקום להגיב.

לי אישית זה עוזר להמשיך הלאה , ולנגן את המוזיקה הבלתי פוסקת הזו , של החיים. מקווה שזה יעזור גם לכם

עוד על אמפתיה ואיך טכנית להיות בה. 

Two Birds on a Wire - שתי ציפורים על חוט

Two Birds on a Wire - שתי ציפורים על חוט
Originally uploaded by Yael Brisker Fine MetalWork

These two are having a dialogue...will they reach agreement?That's for you to find out - if they'll be yours, of course!
$88 that's 325 IS
(price does not include shipping and handling)

leaf bowl....

I Have A Dream - Living Nonviolently #3

I have a dream
It's not a BIG one
Like "THE DREAM"
We all know so well,
Yet it's a dream
In the Same Spirit
That in every school
In every workplace
And hopefully
In every family
There will be
A Listener
A Giver of Empathy
Someone who's job it is
Just to listen
No more no less
"Listen deeply"
As Tich Nhat Hanh says
How much healing
Relief
Strength to Carry on
There would be as a result...
That's my dream

Living Nonviolently #2

Here I am again
Waiting for someone to give
Me the recipe for life
Not wanting to do anything
And feeling like I have
To do something, everything.
Frustration, fear-
maybe
Suddenly, I can call it
Growth?
I'm like a seedling
And it's still in it's shell
It's deep in the ground
It's waiting patiently for it's
Moment
Maybe that stress that gets me
Out in the morning is good for me (so used to calling it bad...)
Makes me move?
And is it me? And who is
this ME?
Want to enjoy
want to play
Want to have fun and not be so scared, scared of
Life loving creating -
without those self- judgments---------------------

--------------------------------

"זה בסדר,אבא, אף אחד לא מושלם

	הקטעים הבאים מחוברתו של מרשאל רוזנברג : Raising Children Compassionately  תרגום שלי, קצת חופשי עמכם הסליחה. לפני כחודשיים יצא לאור בשעה טובה ספרו הראשון והמקיף של מרשאל : "תקשורת מקרבת- שפה לחיים" בהוצאת פוקוס. מומלץ! ובינתיים כמה ממילותיו: על קהילה תומכת להורים : " אני יודע שהיכולת שלי להשאר עם ( - במקור stay with) מה שאני מדבר עליו השתפרה בהרבה כאשר אני עצמי קיבלתי המון אמפתיה מקהילה תומכת, אמפתיה על כמה קשה להיות הורה לפעמים, כמה קל ליפול לדפוסים ישנים. כאשר היו בסביבתי עוד הורים, שבדומה אליי, ניסו להתחבר לילדיהם, זה מאוד תמך בי שיכולתי לדבר איתם, להקשיב לתסכוליהם והם לשלי. שמתי לב שככל שהייתי חלק מקהילה כזו, רק גדלה היכולת שלי לדבוק בתהליך הזה עם ילדיי, אפילו בתנאים הקשים ביותר. " ומעשה שהיה....סיפור מחיי המשפחה של מרשאל..   ביום ראשון אחד, כאשר קיוויתי לבלות במנוחה עם משפחתי את הוויקאנד, פתאום התקשרו אליי זוג בטיפולי שהיו באמצע משבר וביקשו לראות אותי בדחיפות. נענתי אף על פי שבדיעבד שמתי לב שהייתי מלא טינה על כך שמנוחתי הופרעה ולא בדקתי עם עצמי מה באמת הצרכים שלי. זמן קצר לאחר שהופיעו, המשטרה הופיעה בדלת עם מטופלת אחרת, שעל מנת להשיג פגישה איתי נהגה להתיישב על פסי הרכבת ולחכות שהמשטרה תבוא לפנותה. (היא הכירה טוב את לוח הזמנים.) כך מצאתי את עצמי רץ מהסלון שבו ישבו הזוג ומשתדל להקשיב להם באמפתיה, לבין המטבח בו ישבה המטופלת ומיררה בבכי. תוך כדי, ילדיי החלו לריב אחד עם השני בקומה מעל. עליתי למעלה והפכתי בן רגע מאיש מלא אהבה למטורף שצורח : " אתם לא רואים שיש לי למטה אנשים כואבים? לכו מיד לחדריכם!" הילדים חזרו לחדרם כל אחד בתורו בטריקת דלת. בטריקה השלישית התעוררתי וראיתי את ההומור שבדבר. שאפתי אוויר ונכנסתי לחדרם. אמרתי להם כמה צער אני מרגיש על כך שהוצאתי עליהם רגשות שלא היו קשורים בהם בכלל אלא באנשים למטה. שני בניי אמרו : "לא נורא אבא", ובתי הקטנה ניגשה אליי, שמה את ראשה על כתפי ואמרה : "זה בסדר אבא, אף אחד לא מושלם" ( הקטע  הזה ריגש אותי עד דמעות י.ב.) מרשאל מוסיף : "איזה מסר יקר לשמוע! אכן, ילדיי מכירים במאמץ שלי להתייחס אליהם באופן חומל, איכפתי ואמפתי. אך כמה זה גם מקל שהם יכולים להבין גם את האנושיות שלי וכמה זה יכול להיות קשה לעיתים. אז אסיים בכך שאעניק לכם את העצה המרגיעה שבתי נתנה לי; שאף אחד לא מושלם, ולזכור שאם יש עבודה ששווה לעשותה, שווה לעשותה גם פחות טוב. וכמובן שאת עבודת ההורות שווה לעשות, אך לפעמים נעשה אותה פחות טוב ( ממה שהיינו רוצים - הערה שלי). אם נהייה אכזריים עם עצמינו כאשר איננו הורים מושלמים, ילדינו יסבלו בשל כך...." מרשאל חוזר ומדגיש שמטרתנו איננה להיות הורים מושלמים, אלא בהדרגה הורים קצת פחות טיפשים ( או בורים). וללמוד מכך שבכל פעם שאיננו נותנים לילדינו את אותה איכות של הבנה שהיינו רוצים, זה סימן לכך שאנחנו איננו מקבלים את התמיכה הרגשית שאנחנו כהורים זקוקים לה. לכן מרשאל חוזר וממליץ ליצור קהילה שתתן לנו את ההבנה לה אנחנו זקוקים.

How to Live Nonviolently - Step one

This is more of a draft than a real post, and yet, so many seasoned bloggers say  : don't get hung up on perfection, so here goes.

So, how to live nonviolently? Really...in your moment to moment experience- in your body-  not your head

Just notice - what's going on in your own body- is there stress anywhere? Where are you holding on un- necessarily? Notice it and if possible -  release whatever. wherever it is located. After 7 or more years learning breathing eating drinking Nonviolent Communictation ( through my intellect) only NOW, I am beginning to realize where war really begins...
More on this soon....